תקשורת וספורט

משום משחק קריקט עורך 4-5 ימים כול יום 6 שעות אם אני הייתי בעלת ערוץ טלוויזיה אני הייתי מקצרת את מספר הימים ליום 1 ואת מספר השעות ל50 דקות משום שאני חושבת שאין אדם שמסוגל או רוצה לשבת 4-5 ימים כול יום במשך 6 שעות לצפות במשחק קריקט ובנוסף אין ערוץ שישדר משחק שאורך כול כך הרבה זמן.

מצאו וכתבו דוגמאות שבהן הספורט התאים את עצמו לטלוויזיה. מה דעתכן על כך?

1.ג'ודו- הקטינו את המזרן כדי ששני המשתתפים יכנסו בפריים ונוכל לראות את הפרצופים שלהם.

2.פוטבול- ארבעה ניסיונות לעבור 10 יארד - זו מהות הפוטבול. קשה להאמין שעד לפני עשור לא ידענו איפה בדיוק מסתיימים אותם 10 יארד. ההוספה הכמעט טריוויאלית הזאת, של קו צהוב דק, הפכה כל דאון למרתק: הקו מסמן לצופה את המטרה, אם הוא בעד המתקיפים, ואת הטריטוריה שאסור שיפלשו אליה, אם הוא מהצד השני. אולי שווה לעשות קו דומה לאופסייד בכדורגל? לטכנולוגיה יש עתיד גדול, אני כמעט בטוח בזה.

3.הוקי- הניסיון לעזור לצופי ההוקי למצוא את הדסקית (פאק) לפני עידן ה־HD הוביל את פוקס ספורטס לסמן את הפאק בשובלים כחולים או אדומים, שנראו כמו הפרעה על הטלוויזיה. הניסוי נמשך שנתיים, ובסופו התקפלה הרשת כמכלול משידורי הספורט האנטי־אמריקאי, כלומר הקנדי, הזה.

 4.כלל הספורט- תארו לכם להיכנס למשחק, במיוחד בספורט אמריקאי, ולהיאלץ להמתין עד שתדע בדיוק את המצב: מה התוצאה, כמה זמן נותר, איזה רבע או חצי אנחנו, וכדומה. בתרבות האינסטנט, שבה הכל חייב להיות גלוי, ברור ומיידי, קופסת האינפורמציה היא במקרים רבים הדבר המעניין ביותר בספורט. בוודאי בכדורסל הישראלי.